לזכרה של סמדר פירסטטר הי"ד שנרצחה בפיגוע  באוטובוס מספר 37 בציר מוריה בחיפה- 5.3.2003   

​

באביב נולדה, באביב נעוריה נרצחה בת 16 בהירצחה. ושמה בא לה מימי האביב "כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף עבר לו.. התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח".

 

וכבר כתב דוד גרוסמן על אביב חייהם של סמדי ואלה שחייהם נגדעו באביב חייהם -

​

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב -

רק ניתן לי ותכף נלקח.

 

ואת ואני היודעים

ונורא הדבר שרק הוא לא -

עד כמה קצרים החיים,

החיים הקצרים שניתנו לו.

 

נדיב ונסער ומכאיב

קצר פה כל כך

האביב. 

 

 

זה קרה בא' באדר ב', יום רביעי , 5 לחודש מרץ, שנת 2003 יום אביבי נאה, אוטובוס מס' 37 מטפס במעלה ההר. זוהי שעת צהרים ובית ספר אחר בית ספר עולים עליו תלמידים בסיום יום לימודים: גם סמדר בתי תלמידת כיתה י"א בבית הספר ויצו לאמנויות עולה עליו. חמש תחנות לאחר מכן, בשעה 14.06 , ליד מרכז ויצו בשדרות מוריה מתפוצץ  בתוך האוטובוס מחבל מתאבד. 17  בני אדם נרצחים, מתוכם תשעה ילדים – תלמידים ובהם בתי סמדר הי"ד. באוטובוס שנקרא מאז " אוטובוס הילדים".  

​

​

באביב חייה נפלה סמדר באחת המערכות האיומות ביותר שחווינו בארץ- מערכה שבה כבישינו וכלי רכבנו, חנויותינו, מסעדותינו  הפכו לשדות קרב, מערכה שקצרה תינוקות  בזרועות אימם, ילדים בדרכם לבית הספר, נערים ונערות במקומות הבילוי שלהם , נשים וזקנים כולם היו חללי המלחמה האכזרית הזו שרדפה אותם עד עריהם ובתיהם, מערכה על זכותם לחיות בארץ הקשה והאהובה הזו.

ומה נגיד על  כל כך הרבה חיים צעירים שנגדעו במלחמות ישראל ובמערכותיו:

​

​

קטע מתוך המחזה "הדיבוק"  שכתב אנ- סקי

"האדם הלא לחיים ארוכים יוולד, ובמותו קודם זמנו – שארית ימי חייו אנה היא באה? להיכן באים ששון ימיו וצער חייו? מחשבותיו ומעשיו שנקצבו לו מראש – מה יהא עליהם? והבנים אשר נועדו לו ולא הביאם לעולם? אנה באים כל אלה? להיכן? ...

 דרך חיים ארוכה היתה לפניך ...ובפתע פתאום, בן-רגע אחד – והנה נפסקו חייך......ואיה אפוא שארית ימי חייך?"  ( מתוך הדיבוק)

​

​

מה עוד אפשר לכתוב ולספר  על  סמדי ילדה קטנה, בעלת מראה מלאכי, חיוך מבויש שחיתה כל כך מעט שנים והשאירה אחריה כל כך הרבה צער כאב וגעגוע אין קץ, ותחושת החמצה על מה שהיית והייתם כולכם משאירים לנו ההורים, על מה שהייתם יכולים להיות ולא זכיתם. גם אני איני יכולה לחשוב על מה שלא תהיי, אני בוהה בציוריך המביטים אלי מקירות הבית וחדרי בעבודה, מלאי  אור וצבע, ציורים אופטימיים של ילדה ועם זאת מלאי עוצמה.. ואת ניבטת אלי מקירות הבית הריק כל כך והמלא כל כך..

לאבד ילד הוא האובדן הכבד מכולם, ומאז דוד בקינתו על בנו " אבשלום , אבשלום, מי ייתן מותי תחתיך היום" , לא   בוטאה תחושה אמיתית וחזקה מזו.  השכול הוא עול, משא כבד, פצע מדמם,  שאנו הורים שכולים נושאים בתוכנו את הכאב, הצער, חוסר אונים והאשמה , זעם וכעס , באין וביש, ובעיקר  את הגעגוע אינסופי שאינו נרגע עם השנים.

​

היום הזה, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, הוא יום שבא לזכור ולהנציח את הנופלים הצעירים: אבות, אימהות, בנים ובנות, אחים ואחיות שנפלו למען הקיום שלנו כאן.  הנצחה  , מלשון נצח, היא פעולה שנועדה לשמר את הזיכרון לעד. אך כמו שכל מי שאיבד אדם יקר ואהוב יודע כי כל עוד יש מישהו שזוכר את ההולך הוא ממשיך להתקיים, וכך נאמר  על ידי גבריאל גרסיה מרקס "המוות לא בא עם הזקנה , המוות בא עם השכחה" כל עוד ייזכרו  האהובים הם לא ימותו. כשאנחנו ממשיכים לחיות בלבבות שאנחנו משאירים מאחורינו – איננו מתים"  וילדינו ויקירינו שאינם עימנו כאן , ממשיכים לחיות בתוכנו וביום עצוב זה גם בליבותיהם של עם ישראל.