שנדע ימים טובים יותר

 

ימים קשים והלב בוכה,

בוכה ולא מעקל את גודל הכאב וביחד עם זאת את האחדות שלנו כנגד כל העולם שעיניו נישאות אלינו.

אין ולא יהיה האדם במדינה אחרת, אשר יוכל להבין את השניות, הדקות של כאב בלתי פוסק, אי וודאות והכואב מכל את האובדן של ילדנו.

כל חייל הוא כמו ילד שאתה מאבד, נלקחו לו חיים שלמים כדי להגן על מדינתנו, על אזרחיה כדי שלא תאבד לנו מדינה.

אנחנו לבדנו מול כל העולם... מי היה מאמין שנגיע לרגעים בלתי נתפסים, זה כמו חלום בלהות שלא נגמר. רוצה שמישהו יבוא ויעיר אותך, ואז... אתה מבין שאת כולך במציאות נקובה בדם, בכאב ובצער בלתי נגמר.

זהו יום שהפך את חיינו. 7.10 יום שנלקחו ילדים, נשים, גברים, זקנים  וטף... מה עושים? איך מתמודדים עם רוע שכזה... אנחנו לא בנויים ולא נערכנו להתמודד עם זן שכזה, של רוע. 

היום , אנחנו מחכים לשבויים שיחזרו לזרועות משפחותיהם עם תקוות שהם בעודם בחיים, ואם לומר את האמת... גם אם עודם בחיים, איך הם חוזרים אחרי זמן כל כך ממושך בידי הרע הבלתי ניתן לתיאור.

חזרתם מהשבי היא עם צלקות, כאב ופגיעות אל חזור...

אפשר,  שנקבל אותם חיים עם מבט מת בעיניים... איזה כאב בלתי נתפס, איזה אסון בלתי יתואר. חלום בלהות, אבל זו מציאות שאנחנו חיים בה שאף מדינה או אדם מלבדנו לא יוכל אותה.

​

בתקווה שנדע ימים טובים יותר, שנישאר חזקים ומאוחדים... ומה שבטוח "יחד ננצח" אנו חזקים ונעשה הכל כדי שנוכל לחזור לחיות בשקט ולתת עתיד לילדנו.

​

כתבה:

לילך יאיר, ראש מינהל סטודנטים תואר ראשון ומנהלת לשכת נשיא וסגן הנשיא

​

​